ראשי כאב ולבי עוד יותר

ראשי כאב, ולבי עוד יותר, ועיני מכעס דמעה.
תופפתי על השולחן בעפרוני, מעל הנייר הצחור החלק.
ודמעה נזלה ואת הדף הרטיבה.
מחיתי אחרת שאותי הכזיבה.

לא אוכל למחול, ולא לשכוח,
כל מה שנשאר הוא את הדמעות למרוח,
ואת קול הבכי החרישי להשמיע,
ולהתבונן ביונה קטנה שהמריאה.

ולא יכולתי לראות וריח להריח,
ודבר להבין ובלב להרגיש.
לא יכולתי את העבר למחוק,
נותר רק את השיניים לחרוק.

והכעס את מעיי הבעיר,
ריאותיי כשלהבת מאכלת קוצים,
והדמעות כשמן וכעצים לשריפה,
והעין לחלון, לשמיים צופה.