קבורה באדמה.

הייתי תמימה, האמנתי לשטויות.
לא ראיתי שמול העיניים שלי, הוא שוכן שם.
השטן.
כולם שיטו בי, אמרו לי 'הכול יהיה בסדר, את עוד תראי, המצב לא ידרדר. את תחיי'.
כל זה לא קרה.
קבורה באדמה, ללא מוצא אני מוצאת את עצמי כלואה בין חיים למוות, משתוקקת לחיים.
כל חיי עוברים מול עיניי.
הנה כבר בקצה המנהרה, אור בוקע וגן עדן שופע מחייך אליי וקורא לי להצטרף.
אך אני נלחמת!
אינני רוצה למות, אינני רוצה להיות בגן עדן, לא כעת.
היו לי חלומות, היו לי מטרות.
בין רגע כולן נעלמו. בין רגע זה נחטף מידי.
הנה השטן שוב מול עיניי, צוחק.
מתכנן אילו עוד חיים להרוס, אילו עוד חיים לרמוס, אילו עוד חיים לשבור לרסיסים.
אני רק אחת מהקורבנות, קורבנות אבודים בודדים. איש לא מחפש אותנו, כולם יודעים שהשטן הוא זה שלקח אותנו ושבקרוב נגיע לשמיים.
איש לא מנסה לעזור, לתת יד.
כולם פחדנים.
ואנחנו הקורבנות נשארים לבדנו. למות.
אין גיבורים בסיפור הזה, אין שמחה.
רק כאב קשה ומר.
סוף עצוב ודמעות רבות.
האדמה קשה וחול נכנס לעיניי בעודי מנסה לצאת, אך ללא הצלחה. אני עדיין קבורה באדמה.
חשוך וחם, חם מאוד.
אני משתעלת שוב ושוב.
אצבעותיי מלוכלכות וציפורניי שחורות.
המוות קרב.
אינני רוצה למות.
הייתה לי אהבה. הייתה לי תקווה.
וכעת נשארה רק אכזבה.