צעד בודד

אני עוזב. עוזב הכל. התרמיל על גבי, אני מוכן ליציאה. כמו בטיול, אבל לא בדיוק… לא בדיוק.
הדלת פתוחה לרווחה, בתרמיל ארוז כל מה שאזדקק לו: כלום. להיכן שאני הולך, לחפצים גשמיים אין משמעות. גם התרמיל לא יוכל לבוא איתי.
אני עומד בגבי לבית, ולרגע אחד, על סף הדלת, נדמה כי אין דלת או שביל, ונותרתי לבדי בעולם. וגם אני לא. כל מה שנותר, כל מה שהיה אי פעם, כל מה שיהיה אי פעם, הוא הצעד שעוד לא נפסע.
אני מרים את רגליי ומתחיל ללכת.