פשוט לעזוב

ובלבי מנקרת התחושה שהייתי צריך למות לפני זמן רב,ללא שום הסבר הגיוני
הרגשה שמתעמקת כל קימה איטית בבוקר,כל צחצוח שיניים
כל שארית של יום שעוברת בטישטוש
עם כל אינטארקציה עם אנשים שרק מוסיפה לייאוש
הזמן עובר במהירות או שהוא לא עובר בכלל
והשנאה העצמית כבר מתחילה לעייף,חבל
טיוטות של אובדנות נערמות לי במחברות
כשהייתי קטן הייתי מציירמפלצות מחלומות
מקשקש על נייר ומוריד בשירותים
רק שעכשיו המפלצת היא אני,גופי,מהותי
פשוט הרס עצמי
כל דבר הגורם לי הנאה מביך אותי,כאילו אין לי זכות
אולי עשיתי משהו רע בחיים הקודמים,ואולי סתם נולדתי דפוק

שנים מחיי בוזבזו לריק,טעם האהבה הוא כמו מתכת כבדה בפי
שנים בהם השתתפתי במחול המוזר,מסתבך עם רגליי,מועד,נופל וקם
קד קידה בסוף,לא שוכח להודות שבאתם לחזות במראה המוזר
מנסה לחיות את חיי כמו אדם נורמלי,כפי שהייתי אמור להיות,ולא מצליח
אז תהנהנו חיוך מובך,או תגידו משהו עם מבט מבין. אולי תגידו
נו נו נו,איזה ילד רע,למה אתה כל כך רשע

ואם נכיר מספיק זמן
אני אספר לכם הכול,רשימות של הדברים שדפקו אותי,אבל אתם תדעו שזה לא רק זה
כי ידיים הן רק ידיים,למה הן כבר מסוגלות לגרום?
יש בך משהו אחר,אתם תגידו,ולא תדעו לומר מה

אולי פשוט לוותר,לעזוב,
חוט אחד קושר אותי לגדר,כמו בלון שהולך ומתרוקן
זה או ליפול לאדמה חסר אוויר
או לרחף בשמיים בעצלתיים לכמה זמן
ורק אז ליפול,כי כך מתנהל גלגל החיים