פרח דהוי

פרח דהוי,
יושב מרחוק,
מביט על העולם מבעד לדמעות,
ואינו שומע כל צחוק.
צבעיו כבר ממזמן אזלו,
נשאר לבד,
חיוור ואבוד.
הפרחים האחרים,
לא הרגישו בחסרונו.
גם ככה רוב הזמן התעלמו ממנו,
או שהצביעו עליו,
ואמרו שונה.
"שונה?"
צעק.
"האםאנילא בן אדם?"
תהה.
"לא זקוק לאושר?
לא זקוק לאהבה?"
שונה, המשיכו.
שונה, אחר, מוזר.
שונה, עזב,
הלך הרחק,
לתוך עצמו,
מתוך חייו.
יושב עכשיו מתחת לשמש,
מבקש שתרחם עליו,
ותחמם אותו.