פרדס פרג

הלב הולם ברכות, שוחה דרך פרדס של פרג אני עבד לכאבים, מתרץ וממציא מחלות כדי לבלוס ולצרוך הבחילה רק מתגברת, מזיע נהרות של חשיבה מיותרת עצב ופחד, אסור לי להרדם.
ניצב מול עצמי מודה באשמה ומתחרט על העונש, נאבד בין מילותי אני פולט הרס עצמי וטיפשות, מתמתח ערום עם עיניים מגולגלות לאחור אני נספג אל תוך הרייקנות, מגחך בעצלות על כל צרותי הצפים סביב לועגים ובוחנים, אסור לי להרדם.
צלילי זרים אלקטרונים ממיסים את עור התוף אל תוך מוחי וליבי עוקב בהתלהבות, מכפיל ומחסיר פעימות בקצב פגאני שבטי מתפרפר ומשתחרר הלב זועק למנוחה, אסור להרדם… או שאולי עדיף? רוב הגוף רדום גם ככה…