החתכים בידים
פעם אהבתי את החיים, פעם אהבתי את החברים. אהבתי להיות ואהבתי לחייות. אבל היום הכל נראה חסר אהבות חסר משהוא חסר.. אני מסתקלת על האנשים ותוהה כמה מהחיוכים כאן צבועים? כמה אנשים עברו את מה שהיה לי בחיים? אני מכסה את ראשי בשמיכה וחוזרת לשינה. הלוואי ולעולם לא הייתי קמה מהמיטה. הלוואי ולעולם לא הייתי מרגישה. הרגשות משגשגים והחתכים צורבים. למה החיים כאלה אחזרים? רק תסביר לי אלוקים! אמא דואגת אבל לא מתוך כוונה טובה. רק מתוך חובה של אמא טובה. האחות כועסת ואת שוב מואשמת. החברה כבר לא מה שהייתה, היא השתנתה. ואילו אני? נשארתי בנקודת ההתחלה. עוד צריבה ביד, עוד חתך מיד. הדם כבר בהיר אולי זה סימן למוות מהיר.לזה אני רק מיחלת, הדמעה זולגת. למה אלו החיים? רק תסביר לי אלוקים!!
תגובות (3)
ואוו את כותבת מהמםם
את לא מסכנה. לא בגלל שהכאב לא אמיתי, הוא אמיתי ועוד איך.
אלא בגלל שהוא בידיים שלך ולא חיצוני, ביכולתך להשאיר אותו וביכולתך לבעוט אותו קיבינימט. הוא במגרש הבית שלך, הוא רק אורח. שני השקפת עולם, ותרגישי טוב יותר. תרגישי טוב, באמת.
ואו תודה, אבל אני לא באמת חותכת..