פסי רכבת אדומים

נחתכתי,
אבל חבשת את פצעיי.
מעדתי,
בלי סוף, בלי די.
עצב ממלא ריקנות מיותרת.
השמחה באופק,
השמחה פסגה.
עשרות שירים כתבתי,
עשרות חתכים מילאתי
את ידיי.
עכשיו נשארו רק צלקות,
קווים לבנים,
שהיו פעם פסי רכבת אדומים.
הכאב נסע,
הכאב עצר כשהגיע ללב –
משום מה הוא עדיין פועם,
משום מה המוח עדיין מגיב,
משום מה העבר מתנגד לשניהם.
הווה לא הווה,
והעתיד שקרי בלתי מצופה.
נחתכתי,
אבל אתה עדיין לא הגעת,
ופצעיי עדיין פתוחים.