עטופה בשקט

מפי לא פוצעות המילים,
אין פה מקום לעצמי.
דאגתי במשפחתי, המתרדדת,
מתגלגלת לעיניי,
אוחזת ברגליי שאשאר,
שלא העלם.
גופי רפה, תשוש.
עצבנותי העלמותי מעצמי,
קושרת את איברי בחבלים שחורים,
שחורים ועבים חונקים את נשימותי,
מטפסים אל צווארי,אל אימרות פי,
כמעט ממיתים אותי.
עיניי פקוחות, לא מוכנות להסגר.
כל אחת ממילותיי אינן אומרות דבר,
הן זועקות לצעקה, להבנה,
קצת חמלה.
מסובבת את פניי,
את אימרות ליבי. עיניי מדממות לעיניהם,
הם לא רואים דבר.
אחיזתם בי ברגלי, מתחזקת,
שלא אלך, שאשאר,
רגלי מדאימות, משנות את צבען,
קולי בוגד בי.
עיניי נקשרות בקוריהן של עכבישי נשמתי,
בונות את ביתן סביב עישוני,
איני רואה דבר.
ליבי ממשיך לפעום לאיטו,
חבלי זעקותי נקשרים ומקשים בי את נשימותי,

איך אספר את חיי,
רצונותי לחיות.
שישאר משהו מימני,
מהיכן אקח כוחי, הנפרע בשניית אסיפתו,
השאירו מעט מימני ביקשתי בליבי.
הקול אינו נפצע מפי.