עולם ריקני

וזה ככה. היא אומרת לעצמה.
מדוע? היא איננה שואלת יותר.
הרבה אנשים הולכים, וחוזרים.
כך נראה העולם בענייה- כלום.
לפעמיים היא צועקת, כי נשבר לה הלב. אך היא איננה מצפה לדבר.
כי, כך נראה העולם בענייה- כלום.
עולם ריקני.
וזה נכון, זה ככה. היא אומרת לעצמה.
מליוני שבילים כבר אינם ישרים. בדיוק כמו ליבה. אותו לב שנתלש ממנה לפני שנים רבות.
אז היא צועקת, לעזרה. כי באמת כואב לה.
כל יום שעובר, מבחינתה זה עוד רסיס שנכנס עמוק לליבה.
אז זה עדיין ככה. כלום. עולם ריקני.
ידיים חלשות, רועדות. עניים עצובות, דומעות. לב שברירי, פגוע.
הכל ריקני.
כלום כבר לא נשאר.
פעם היא פה ופעם היא שם, אך תמיד לבד. אף-פעם לא באמת היה מישהו לצידה. מישהו, אחד.
אז היא אומרת לעצמה, שככה זה.
תמיד היה ככה. ותמיד יהיה ככה.
ככה זה.
עולם ריקני.
עולם שבו היא חיה בעודה מתה.
חיה, כאן. בעולם הזה.
חיה כי היא חייבת.
לחיות, בעולם הריקני הזה. .