עוד שיר הלל

כואב,
בשלוליות של זיכרון מרוטש ואדום.
כואב,
במרפסות השכחה הקטנונית של אדם בשעת כעסו.
מצלצל באוזניים ערלות ומורעלות.
לחישות של זדון שמזדחל לו, מלשון הססנית ומתסיסה.
שוכב על רצפת הייאוש ,מרגיש כתוש וקצר
קצר מכפי שאפשר לצמק בדמיון בהיגיון של דממה.
הצמח מטפס אל מולי וקמל בשמי,
הדמעות לא מחיות, ממליחות את העפר,
גאווה פצועה ושוטטת דם.

נקפא ונתקף, מצטדק כאילו שיכול לגעת,
מרוסס בזעם לבן ואפלולי,
משיב לי כגמולי באגביות.
קסדה של חלומות, פגיעה ברקמות,
שתיקה של עקביות.

שלום חטוף, רציפות של עלבון צפוף,
מורגל לזעקת השמש.
קריצות ולחיצות חזקות, פולסים של מועקה בחזה.
זה מייאש להתחרש בשם ההתעלמות,
זמן של שקדנות.
כנפיי נשרים, חלונות מצוירים, שריטות על הקירות.
לילה מגואל בכתובים של קבלה, וזה נפלא.
נשגב ונשלם, שוכן בשיממון, פעמון אחרון.