משהו שכתבתי מזמן
עיניים משוטטות בין ענפי הדקל
שיכורה ממשבות הרוח הקרירים
ומשירת הציפורים
והלב מכוון אל עבר הכינרת,
זהו הלב של משוררת
מתפוגגת הטינה שאינה עוד נוטרת
הציפורים שרות את שירת הירח
שאת הגאות איתו לוקח
אט אט,
השמיים מכחילים את העצים
העומק ניטבע
השמיים מסווים שלווה
מכסים את היום בסמיכה קרה.
הציפורים מצייצות בכל כוחן,
אולי לעזרה,
שמכוסה בסמיכת שלווה קרה,
שאת כל העצב והכעס מסתירה.
תגובות (0)