סילביה פלאת'

היא חיה בשביל למות.
הגלים הגבוהים, הים הכחול,
החופים החמים, הצעדים על החול.
היא ראתה בזה משהו אחר.
בכדורי ההרדמה המרים
ובתנור לאפיה עם ילדים.

היא כתבה בשביל לחיות.
המבטים ההמומים מהכתיבה,
הביקורות החריפות סביבה.
היא ראתה בזה משהו אחר.
לצד כתיבת בעלה המוכשר,
היא רק זייפה חיוך מאושר.

כבר לא חיה אבל כתבה.
ובהליכי גירושין לאחר הבגידה,
מצב רוחה היה בשיא הירידה.
היא הבינה שלזה כבר קרובה.
בעלה בגד בה וזה החמיר הכול,
"הוא אשם במותה" יצעקו בקול.

והנה הגיע הרגע.
את שני ילדיה השכיבה לישון,
הניסיון האחרון אך לא הראשון.
הגיע הרגע! לו שנים חיכתה.
התנור נפתח, הנורה נדלקה,
וחיבוק קר לזרועותיו נזרקה.

'סילביה התאבדה!' נכתב בכתבות,
ואז בינה לבעלה הפסיקו להשוות.
הכתיבה שלה קיבלה הקשבה,
ושיריה זכו לצומת הלב הרבה.