נכתב עכשיו
למה לא רואים אותי? אולי אני שקופה? כמו קופסאת זכוכית ולא בידי המפתח. אני כמו כלואה בתוך חדרי ליבי וחדרי ביתי ואין לי מבקרים. אני מסתכלת על המסך ומחייכת ולא אכפת לכם שאני משתעממת. אני צוחקת מתסכול וממשיכה מתקווה כי אולי מחר יהיה מעניין, אולי מחר נצא מהסגר.
אני נראית כמו רק שיח עם קוצים אבל אולי מחר יצאו ניצני, ניצני הפרחים, ניצן הוורד? אולי שווה להישאר? ואולי, אלו קוצים של הגנה? כמו חומות, חומות שנועדו ליצור שקט.
אבל לא, אני לא שיח, אני אנושית. לא רק אתם, כמוכם גם אני. אני מרגישה, כואבת רואה, משתדלת ומנסה לגדול ולצמוח מנסה ומנסה… ואולי, אולי אני נכשלת, אולי לא הבנתי נכון? האם בכלל התעלמתם? האם זהו רק הקול שבראשי שמוחה לנוכח חוסר היגיון והגינות? ואולי זה לא אתם? אולי זה ההעולם, החברה, המשפחה, אני.
אולי זאת אני? האם אני היא זו שמתעלמת? זו שלא נותנת לכם לגדול לצמוח להתחזק וזו שלא רואה כמה אתם מנסים ומנסים ומנסים. ואולי זה כולנו שמנמיכים שמתעלמים שמתכחשים משכנעים את עצמנו שלא, שזה לא אנחנו, כי אנחנו רוצים, רוצים עולם טוב, רוצים גינה נחמדה ונעימה לצמוח לאור החמה שיבינו אותנו ויכבדו את הקוצים שלנו.
שנשמח, שנשיר את שירת הפרחים, שנתעלה, שניצור אדמה פוריה, אבל האם זה אפשרי? והאם אנחנו רוצים?
תגובות (2)
אהבתי, אני מרגישה שזה רק קטע התחלה מתוך מה שאת רוצה להביע. שיש עוד מילים ועוד המשך להרגשה. לדוגמא כתבת בצד, "הייתי רוצה יותר לשמוח." איפה זה בשיר?
האמת שאני גם מרגישה ככה. כאילו לא רע להיות עם עצמי בתוך הכופסא הזו, אבל רק מחוץ לכופסא ועם המון עבודה קשה אפשר לקבל יותר ולשמוח יותר.
איזה כיף שקראת ואהבת!
ממש שמחה לקבל תגובה שמאפשר לי להשתפר :)