נגן הצ'לו

אני נוסע לראות כמה קונצרטים
ולהתמוגג מכינור שיכור
ואישה עצובה ורפה שמחליפה את דפי התווים
ואיש אחד עם חיוך מנצח שאחראי על הכול
אני הולך לשבת בשורה האמצעית
כדי שאראה מספיק טוב, אבל לא אהיה בולט
ואחשוב מה האישה הרפה עושה בלילות
ולמה היא עצובה
ועל מה חושב נגן הכינור
כשהוא מיילל את צלילי המיתרים שלו
אני אשפט למוות בין כל האנשים המתים
שמחפשים את האמנות התיאטרלית הישנה
ולא יהיו פה מחר, ולא ישאירו עקבות
חוץ משקעי ישבנם על הכיסאות המרופדים
אני אצטופף עם חצוצרן
ונגנית פסנתר עם רגליים שריריות
ואתרשם מהצ'לו הענק
ואתן לו להרוג אותי טיפה אחר טיפה
על כל צליל מיתר
בעצבוני כבובת שעווה מזוגגת מבט
בעוד לבי הולם ונמס וזולג לרגליים
מ-כל היופי העצוב הזה.