מתי זה יגמר? אם בכלל

היום יש אידאלים קצת בל אפשריים. בכל אחד יש רע וטוב. לא להיות כנים בנוגע לזה זו פחדנות. לא לחשוב על דברים מהסוג הזה… זה חינוך. זו בעיה גלובלית. לא יחידנית. לכן איני כועסת על האדם. אני כועסת על המערכת החינוך שכוללת מורים והורים שעסוקים בלבקש לראות ילד כמשהו מושלם במקום מה שהוא באמת. לחנך אותו. לשבור ולהתעסק כמו פלסטלינה עד שיצא מה שהם רוצים. במקום לקבל אותו ולאמץ אותו, להכיר את הרע. להכיר את הטוב. להכיר ולשחרר. וכש'רע' לא היה מילה גסה, ולא מילה שאנשים ישתמשו בה כדי למרוד במערכת, דברים יהיו אחרת. וכשטוב יהיה פשוט מה שעושה אותנו מאושרים באמת, ולא יתעסק באחר כל הזמן. כשההגדרות יחזרו להיות מה שהן באמת, בלי הסטיגמות והציפיות.. בלי הפחד לאכזב, כשאנשים מתבטאים באמת, הם מבינים מה באמת עושה אותם שמחים. בסוף ואין צורך להתחבא.

מה שרציתי להגיד בשיר הזה זה ש…
אנשים מבזבזים זמן בלמצוא את החלק שישלים אותם,
הם לא רואים את המציאות.
הם רוצים מה שאין, מה שלא באמת צריך.
כאילו,
אנשים רואים רק מה שהם רוצים לראות.
הם לא מרוצים מין המציאות, הם לא מקבלים מה שיש.
פה בדיוק שגינו. אבל אפשר לומר, לטובת כל האנשים האלו –
שחלקם הבינו את המציאות, למדו לחיות איתה.

זה בסדר גמור:) אמרתי את זה כבר בפרופיל ואני אגיד את זה עוד הפעם,
עדיף שכל מה שידעו עלי פה זה על הסיפורים שלי ואת הגיל שלי.
במילא אף אחד לא מבין אותי, ואף אחד לא אוהב את מי שאני באמת –
אז מה הטעם?

סליחה – על הסיפורים שלי ואת השם שלי… הגיל שלי בדוי…

טוב… אז… אני בת 39. חח סתם זה אפילו לא קרוב…
אבל אני קטנה יחסית לסיפורים שלי:) ואני מבינה הרבה יותר ממה שרואים עלי.
בואי נומר… שאני בטוח לא בת 28 או 20.
נסי לנחש:)

ויש לי שאלה.
איך את ערה בשש וחצי בבוקר?! אני בקושי קמה בשמונה ביום לימודים…
הא, רגע, הבנתי! יש סיכוי שאת מתכוננת לצבא הקשוח?
טוב, אוליב, צר לי להגיד לך –
אבל בקצב הזה – במקום להיות מוכנה לצבא, את תהיי מוכנה לשינה ארוכה.
חח סתם אבל עכשיו ברצינות… איך את ערה עכשיו? ואיך היית ערה בארבע בבוקר?!

אני לא אומרת לך את התשובה, אבל אני מחייכת מול המסך כשאני קוראת את התשובות שלך. אחת מהן נכונה, אבל אני מבטיחה לך שאני לא בת שבע:)