מצטער שמתתי- יום הזיכרון

והינה עוד שנה עברה ועוד צפירה נישמעה
עוד טקס ועוד רגע עצוב ועוד דמעות
לראות את אחי הקטן בוכה בגללי , לראות את אמי עצובה ומנסה להרגיע את אחי
אבא שלי תמיד קשוח עם אותו מבט אבל שאף אחד לא רואה הוא בוכה ורק אני יודע את זה
באותו הרגע שנשמעה הירייה חשבתי רק איך המשפחה תגיב.
ברגע שאמרו להם שאני לא יחזור כי נהרגתי במלחמה אני התבוננתי עליהם מלמעלה .
רק ברגע שבו מתתי אני הבנתי למה אחי הקטן תמיד נידבק אליי
אין לו חברים ואין לו ידידות היה לו רק אותי ואת עצמו אבל עכשיו זה רק הוא .
לראות שבכל יום שהוא מגיע לבית הספר צוחקים עליו ואני לא יכול להתערב זה הורג אותי עוד פעם.
כשאני רואה שבטקסי הזיכרון כולם מסתכלים עליו ברחמים ורק אז מדברים איתו זה מעורר בי כעס .
בכל פעם שאני רואה את אמא שלי בעבודה וקשה לה ואני לא יכול לחבק אותה זה יותר כואב מהירייה .
תמיד שאני רואה את אבא מנסה לפרנס את המשפחה ואני לא יכול להביא לו מעט כסף ולעזור זה חונק אותי .
לכן משפחתי אני מצטער שמתתי.