מסתגרת בחדר

מסתגרת בחדר, מפחדת מהם, מהתגובה שלהם.
שוב את אותם צעקות שנשמעות בעיניי כמו תקליט שבור.
שוב את אותם ריבים, את אותם ריבים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
אין לי בריריה, אני כותבת לדף, כותבת מה שאני רואה, מרגישה ושומעת.
ליבי הפסיק להרגיש מזמן, מוחי הפסיק לתפקד.
אני? מסתגרת בפינה של החדר, לא אומרת דבר.
רק מחכה, שיבחינו בי כבר!
ואולי הם טובים, אבל אותי הם לא מספקים.
רוצה לברוח, לחיות את החיים.
למי אכפת אם אני יהיה או לא יהיה?
רק אני סופגת את זה, אף אחד לא מבין שהלב שלי לא מברזל, הוא אמור להשבר מתישהוא.

בבית ספר משתדלת להיות אני, בלי מסכות, בלי אשליות.
אם חברות אני מסתובבת, נהנת להיות איתם.
אך כשמגיעה לבית, שוב נהיה לי חם.
'אולי אני יברח?' שואל את עצמי, יודעת את התשובה.
אז פעם אחת, כמעט זה קרה, ארזתי מזוודה קטנה.
יצאתי מהחדר בפחד לא מוסבר, פחדתי שהצעקות יתחילו עוד הפעם.
ראיתי את אבא, עומד בפינה, ראיתי את אימא, יושבת בכורסה.
בלחש יצאתי, עם קצת היסוסים.
מה יהיה, האם השאר בחיים?