מסכה מאבן

כואב לי
הלב
הראש
הבטן
העיניים, שלא מספיקות להתייבש לפני הדמעה הבאה,
זה מתיש לחבוש מסכה שמחה.
וכל כך כואב.
זה מרגיש כמו מסיכת אבן, אם אני אהדק את החוט רק עוד קצת, הראש שלי יתפוצץ.
הכאב הזה..הוא כל כך כבד ועמוק.
הרבה יותר קל לפגוע מאשר להירדם.
בשינה יש סיוטים, ובפגיעה יש סיפוק.
אני מרגישה משוגעת, מטורפת.
אני שוב מערבבת דברים, נכון?
הא.. החיים שלי בהחלט קשים..
כמו המסכה הזאת.. אני מתחילה לדמם.
האיברים שלי עומדים להתפוצץ.
רק עוד קצת..להדק את המסכה עוד קצת.. אני אומרת לעצמי.
אסור שהם יראו, אסור שהם ידעו!
אין לי זכות להביע רגשות.
אני מהדקת את המסכה עוד קצת, בקושי מצליחה לנשום..
עוד קצת..
חושך.