מנגינת עצב

דם וזעקות, אלו הם החיים,
סבך של בלגן ואי- סדר, אשר מסתובבים בין היפהפים.
הם לא מותירים מנוחה, הם מציקים והורסים,
הם לא יכולים לקבל את העובדה, שהחיים יפים.
הם שולחים חצים עבור כל חיוך, מוחקים כל אושר ומותירים עצב ומכאוב.
רק מנגינה אחת נותרת, מנגינת עצב שלא נגמרת.
הם לא פוסקים לעולם, הם מכאיבים ומאמללים כמעט כל בן אדם.
הם הורסים הכל, את היופי והשמחה, מותירים רק שקט ודממה.
וברקע, רק מנגינה אחת נשמעת, מנגינת עצב של פחד.
והמנגינה מתחזקת מרגע לרגע, מנגינת עצב שלעולם לא נפסקת,
היא הורסת כל אוזן של בנאדם, גוברת על כל צליל נחמד,
ובסוף כל המהומה, בסוף כל העולם, עומדת תיבת נגינה, שמנגנת מנגינת עצב ארוכה, מנגינת עצב שלעולם לא נגמרת. ופשוט? מנגינת עצב.