ממלכת הזמן

מסתכלים מרחוק, עכשיו זו ממלכת הזמן. הוא שיאסוף ויפוגג הכאב.
אני מקווה. 
אני צועדת על חוף והחול תחת רגלי נשטף עם הגלים וזורם. הגלים מתרחקים וניראה שלא ישובו חזרה. הם לוהבים בכחול סגול, קצף, שמי הטורקיז מהבהבים בהם. יופי פראי הכבול במין אנדרלמוסיה גועשת שכל פעם חוזרת על סידרה, הגלים נישטפים בחזרה אל החוף. רגלי מתכסות במי מלח קרירים ובאופק של טורקיז ואזימגרד עפות מיליוני ציפורים, הם מעלי ולעולם לא אכיר את סוד תועופתם. אני מרכינה את ראשי ולפתע באה ההכרה. מי מלח מתפרשים ללא קץ למרגלותי ואני יודעת ששלי הם, דמעות של קצף וכאב שנישפכו ללא סוף. והים רק הולך וגדל, מכסה לאיטו אדמות מישור זעירות. הם ניצבעות בצבעי אינדיגו בוהקים.
חום לכחול סוער.
ברכי מכוסות גלי מלח פראיים ומפלי עיני עדיין לא שקטו. הכל ניצבע כחול ולרגע העולם ניראה נוזלי ולא מחושי. השפל- בריחה. 
כחול לחום אדמה.
גאות- הזמן שאמור לאסוף משליך מים על החול. הזמן שאמור לפוגג משליך נחשולי מלח שצורבים, בעורי, בעיני, בנישמותיי 
אני בוכה ואיש לא ידע כי זרועות של ים עוטפות כבר את כל גופי, רק שתי זרמי המלח שמשתלחים אל הים יעידו.
אני עמוק בפנים, מתחת,
 וזמן-  הוא רודן תובעני.