מחשבות על העבר

שוכבת עם עצמי במיטה, מביטה על הקיר.
יש בו סדקים וחורים למרות שהוא היה פעם לבן וחדש ובהיר.
גם אני הייתי יפה, כך לפחות מספרות התמונות.
עכשיו בעלת הבעה ריקה ושקיות מתחת לעיניים האפורות.

זוכרת דשא ירוק, עץ צהבהב, עלים ממנו נושרים.
זוכרת אותי מחוץ לדלת מרגישה כאב מבפנים.
זוכרת את הנשימה הכבדה של ילדה כל כך קטנה
שמנסה בכל הכוח להחזיק את הדמעה
לא ליפול לא לחשוב יותר מדי על העבר
ולזכור שפעם, הפחד עליי כבר גבר.

אני יודעת שהפעם זה הסוף.
נשאר לנשום עמוק ולספור עד שלוש.
אחת, שתיים, שלום, ארבע
עוברת עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה.
ואותו הסיפור מהדהד לי בראש,
איך אפשר להיות עם כולם ובכל זאת לחשוש,
להישאר לבד, הפחד ניצח חשבתי שאני קצת יותר פיקח

כנראה שהסדקים כבר לא יתמלאו
ועל המיטה שלי כבר לא ישכבו
והדשא הירוק והעץ הצהבהב גם הם ישארו לבד
כי אם לא אני אחבק אותם, לא יהיה אף אחד.