'מחשבה נטושה'

נשמתי האבודה, משוטטת לה בין ההרים.
תקוותי היחידה, התמוגגה לה פתאום באוויר.
תפילתי הקטנה, הבקשה שרציתי מעולם,
היא לראותך לפני הסוף, לאחוז בידייך החמות,
לתת להן להרקיד אותי כל הדרך.

פעם לפני שנים, ראיתי אנשים ישנים.
ובפניהם לא היה כל חשש,
אלה רק רוגע.
ובבוקר היו ידיהם הקטנות עובדות,
ממהרות, נחות, שקועות…
הן היו יוצרות מנגינה, מספרות אותה מההתחלה,
ואז עושות הפסקה, יוצאות לחופשה ארוכה…

מחשבה בודדה, נטושה.
לבדה בעולם, רק אם עצמה.
רוצה היא הזדמנות שנייה,
אך בספר כבר נקבע גורלה.

והאנשים היו עייפים, את עבודתם הקשה נטשו,
מוחם כבר החל לישון, מתעייף מלחשוב כל היום.
גופם כבר הזדקן, מעלים כל זכר לצעירותם,
וסיפורם נקטע לו בחדות, מבלי איש שיספר את סופו,
הרי האיש שהתעייף מלחשוב,
מי יודע מה עבר בראשו…

לנשמה אין עוד ברירה, מנסה היא לברוח מין השממה,
אחרי שיומם וליל חיפשה היא מישהו, נשמה תאומה…
היא לא יודעת את סוף הסיפור,
איש מעולם לא אמר לה.
לכן כמה שניסתה וניסתה,
נשארה היא כבולה אל גורלה,
אלא ידוע.