מחנה קיץ בשבוע הזיכרון

רעיון של מלאך הדיכאון
לעשות מחנה קיץ בשבוע הזיכרון

הייתי במחנה קיץ
כן זה נשמע של ילדים
כאלה תמימים
אבל כולנו היינו בוגרים ומודעים

עשינו טקס ביום שישי האחרון
טקס זיכרון
לכל מתנדבי העמותה
עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד
לדעתי איבדתי ספירה בעשרים
כולם מוכרים אהובים גיבורים

אני יושבת שם
עם גולה בגרון הלב דופק
ואני מתנשמת ומתנשפת
סך הכל תגובה קלאסית לטקס זיכרון

הטקס נגמר
אני עם דמעות בעיניים
ופתאום אנחנו שרים
שרים כולם
עשינו "קולולם"

ומחלקים אותנו לקבוצות
ומלמדים את תפקידי הקולות

שרנו המון פעמים
צועקים לעצמנו
את הציווי המושלם
לעצמנו ולעולם
"להאמין בלי לדעת, להאמין לפני שנגמר"

בהתחלה כמעט לא הצלחתי לשיר
רק הזזתי את השפתיים
שקטה עם דמעות בעיניים
לא מאמינה שזה אפשרי

אחרי כמעט שעה צילמו אותנו לקליפ
ואיכשהו הצלחתי לשיר
לא יודעת איך
לשיר באמת
צעקתי צרחתי
עד שהפכתי לצרודה
עד שהגולה שלי התפרקה והתמוססה
והחיוך שלי הפך לאמיתי
בחיבור קוסמי
זיכרון לעצמאות
סבל לתקווה

למחרת כבר הרגשתי את רגשות האשמה המוכרים כל כך
שניסו לזרוק את רסיסי השמחה שלי לפח
כאב לי כואב לי ויכאב לי
לאט לאט אני מבינה את עצמי
מבינה שאני זה הכל
גם הכאב הצער
גם השמחה וגם השכול
אני זה הכל