מזיק

בעשירי בחודש אבא שלי הלך לעולמו. קברנו אותו בבית העלמין של הקיבוץ, צמוד לקברה של אימי שנשמר עבורו. אחר כך ישבנו עליו שבעה. ועכשיו אני מגדל זקן מגרד וטרדני. ואני אבל עליו. במהלך השבעה החלו הזכרונות היפים והמתוקים מימי הילדות, צצים ועולים ונשזרים בזכרונות הקשים. זיכרונות קשים של מכות קשות ושל צעקות מפחידות. זיכרונות של דחיפות ושל השפלות נוראיות. זיכרונות של הטחות עלבונות גדולים, פגיעה נואשת בביטחון העצמי. אבא שלי היה אדם מורכב כמו הקוביה ההונגרית. צבעוני כמוה. מטריד כמוה. מסתדר כמוה לפעמים בסופו של דבר. לא שכחתי מעולם מה אבי עשה לי ולשלושת אחיי, שגם הם זוכרים. אבל כל עוד היה חי, הזיכרונות נדחקו עמוק עמוק לתוך קופסאות דחוסות וחנוקות. עכשיו הכל יוצא ועולה וכואב וזועק. אני כותב. זו התרפיה שלי. והשיר הזה, 'מזיק' הוא סנונית ראשונה.