מול המראה

דמעות קרות זולגות על לחייה.
היא מנסה לחייך מבעד לדמעות.
שקטה כמו תמיד, לא מספרת מה קרה.
לא עושה מה שהיה יכול להציל אותה.
את אותה הילדה המסכנה שהייתה חסרה לה אהבה.

ידיים גסות נוגעות בה, היא נרתעת לאחור.
היא נזכרת, צמרמורת עוברת בה והיא מתחילה לראות שחור.
השנים לא רפאו אותה,
הם רק גרמו לה לנסות לחזור.
לחזור לחיות ביחד עם משפחתה.
גם אם זה לא יהיה על הקרקע, גם אם תהיה המולה.
כי היא רוצה לראות צבעים אחרים מולה, לא רק שחור ואפור.
לא רק את הדממה.

היא מנסה למלא את חייה בשמחה,
אבל המשימה קשה וכואבת.
היא לא מצליחה להרפות מן הכאב,
לשמור אותו לאחרי זה.
כי היא יודעת שלא יהיה אחרי זה.
שלא יהיה לה זמן להתחרט.
והיא יודעת שהכאב הוא חלק ממנה.
גם כשתעלה, כשתצטרף למשפחתה.
אבל למרות הכול היא עוזבת את החבל,
נופלת מטה, לתוך הדממה.
האם היא הגיעה אל משפחתה? האם היא חזרה?
היא לא רואה יותר שחור או אפור.
רק את עצמה, מול המראה,
שותקת כדרכה, מתוסכלת מן חוסר ההצלחה.