לשבור את השתיקה

בבקשה, רק תן לי שנייה מזמנך,
אני רק רוצה לדבר איתך, ליישב דברים מפעם,
אני רק רוצה להיפטר מכמה דברים,
כמה רגשות שנשארו תלויים,
אני רק רוצה לומר שלום בפעם האחרונה,
והפעם כמו שצריך.

אני רוצה לומר לך כמה בנאדם מקסים היית,
איך היית מצחיק אותי כשהייתי צריכה,
ואתה אפילו לא היית יודע.
איך תמיד הייתי נתקעת בקבוצה איתכם,
והיינו נשארים אחרונים…
אך רק לשמוע את צחוק שלך היה גורם לי להעלות חיוך,
איך למרות שאיש לא היה רואה אותי האמיתית,
אני תמיד הרגשתי שאתה יודע.

בבקשה, תן לי אור קטן, סימן שאתה מקשיב.
זה לא הוגן לברוח ככה בזמן שיחה,
להיעלם, ואני זו שצריכה להיות המבקרת כל שנה.

אתה רואה את הדמעה?
את העצב שיוצא מגופי ומסוכך עליי כמו מגן,
מרחיק אותי מאנשים ומעצמי.
איפה שאתה שתגיד לי שוב "אל תפחדי, אני פה."
אתה לא פה.
לא פה.

איך אתה מצפה ממני להתמודד עם כל הדמעות שעצורות בתוכי?
איך אתה מצפה ממני להתחיל מחדש?
כאילו לא קרה כלום, כאילו אתה עוד פה, רק שאנחנו "ברוגז" .
זה לא הוגן, זה לא מה שרציתי.
רציתי הפסקה, לא פרידה,
אבל אתה כבר לא פה כדי לרכך את המכה.

בבקשה, תן לי רק שנייה מזמנך,
אני רק רוצה לדבר איתך, ליישב דברים מפעם,
אני רק רוצה להיפטר מכמה דברים,
כמה מזכרות בלויות, כמה תצלומים ישנים,
אני רק רוצה לומר שלום, והפעם בפעם האחרונה,
וכי אני לא יכולה יותר להמשיך כך,
משהו צריך לשבור את השתיקה.