לך

כשהנר דועך, לאט, בכאב.
שקט, הוא נמוג.
לא משמיע קול גוויעתו הנצחית, הבלתי נמנעת.
זוחל הוא לעבר קו אובדנו. מאיר לכל הסובבים אותו למענם.
למרות שיודע הוא שבכך הוא מוסיף על כאבו, ממהר את הוא את סופו כדי לתת מעט יותר.
מה יש לו לבקש, הוא רק נר.
ועם זאת, אפילו אם יצליח במשימתו היחידה. כלאחר יד יזרקו אותו לתוך בור שחור, יסגרו עליו את הגולל. לא ישמעו אותו שואל. האם הוא עשה שינוי בחיי הסובבים, האם נהנו מאורו? האם למדו ממנו משהו? האם עזר למצוא משמעות?
רק ריח קל ישאר לאחר שגווע, חריף מתקתק. לא נעים.
רפרופי השלהבת כבר עולים בו, מהדהדים על קירות מלאים בזיכרונות.
ואנחנו צופים בו. שוקעים במחשבות, מהופנטים למראה הריקוד הזה.
הניסיון הנואש להאחז בקיומו. יודע הוא את סופו.
מכיר הוא את צעדי החדר החשוך, את הנצח של היעדרו.
האם גם אנו נהיה כדוגמתו? נאחזים בצלוחית ארעית שתכיל את עצמנו המתפורר, רק כדי להאיר מעט יותר?
מתבוננים אנו ולא מסוגלים לשנות את כיליונו, את סופו הקרב. זו דרכו וכך רצונו.

ונחנו מה?