ליבי היקר

ליבי היקר, סליחה.
סליחה שאני מכאיבה לך על בסיס יומיומי. סליחה שאני גורמת לך להרגיש רע
סליחה שכל יום נוספת לך שריטה שהופכת לצלקת.
סליחה שאתה כבר לא אותו אחד שהיית כשהייתי ילדה קטנה.
סליחה שאתה כבר לא יודע לאהוב, להפתח, להרגיש.
סליחה על כל שכבה חדשה של שמחה מזוייפת שעוטפת אותך,
סליחה.
אבל הנה ליבי היקר.
הגיע הרגע שבו כל השכבות המזוייפות הולכות לעזזל, נעלמות.
והנה אני כאן יושבת בחדרי וחושבת
למה אני צריכה את השכבות האלה? למה להעמיד פנים שהכל בסדר? למה לא לספר או להתמודד?
ליבי היקר, אולי אתה יודע את התשובה?
האם גם אתה מרגיש בודד כמוני?
שאלה מטופשת.
ברור שאתה מרגיש.
מרגיש את הבדידות.
כמו סכין המנתחים חותכת אותך כשאתה עדיין חיי ונושם.
מכאיבה.
גורמת לך לצעוק אבל רק
בלב…
כמו בור בלי תחתית אני שוקעת ביחד איתך עוד ועוד…
נקברת מתחת לעוד שכבות של שמחה מזוייפות שרק מנסות להסתיר את הבדידות.
קוברות אותי עמוק בתוכה.
חונקות…
הורגות…
סליחה.