לטו

יצור קטן ומנוצה.
כל כך חמוד, כל כך יפה.
נוצות בצבע השמיים,
עיניים בצבע של לילה בהיר.
הוא היה כזה חכם,
ידידותי די ועם זאת זהיר.
הוא צווח בנועם,
וקיפץ בשלווה.
והוא היה מלא חן,
אותו נפש שובבה.
אבל הגיעו לילות חורף,
והיה קשה ורע.
לא נשאר מספיק אוכל,
באותה קופסא מוזרה.
והרוח נשבה וחדרה הכל,
מעטה נוצות בצבעי כחול.
הוא התקרר ורעב,
עיניו עצומות, כמעט מוותרות.
והוא הפסיק, ממש עכשיו,
ועף גבוה, אל ארצות אחרות.