לחץ ליציאה

זו רק עוד קבוצה בווטצאפ. זה רק מקש out ואת בחוץ, מחוץ למסך, בחיים האמיתיים. בהם את לא מדברת יותר איתן. לא מספרת על ריבים עם החבר, לא שומעת שקרים על מחלות, לא מנסה להכיל את הבעיות, את רגעי הקיטש והשמחה, את רגעי השפל והמועקה. את נעלמת, את out. מיחוץ למקלדת, מיחוץ לתמונות, מיחוץ לאילת. את in בזכרונות, את in ברכיליות אבל out כי הן מדברות עלייך אך את לא שם כדי להקשיב. אין לך כבר את הזכות להגיב, להביע דעה, לרגע להניח את האגו בצד ולהיות חברה.
תמונת הפרופיל כובלת אותך להישאר שם עוד כמה דקות, לראות 4 חברות על הצג, גלריה משותפת, מפוצצת בתמונות פאדיחה וצילומי מסך. את מחשבת את גודל החסך ואז נזכרת שהן חסכו עלייך, התחשבנו, הכל כה חומרי, מוצק ולא זורם. ככה לא אמור להיות קשר, זו לא ההגדרה בראשי לחברות, האם הרשתי זאת מטעמי בורות? או כי פשוט היה לי נוח? מיטה זוגית זה נוח, שוקולדים בשידה זה נוח. אבל גם נוח היה צריך לעשות את הבחירה את מי חשוב לשמור, ומי ימשיך לתמוך אחרי שגם זה יעבור?
וחשוב להדגיש כי גם הקשר הכי חזק יכול להיפרם כאשר אין לו עוד במי להחזיק, ותבינו בנות, הקשר שלנו הוא מזיק. כמה עוד מגילות ארוכות ניתן להנפיק? אם מכל המילים הגדושות אי אפשר להסיק.
אצלינו, בנות, כולן עומדת במקום, בזמן שכל אחת התעסקה בחרא שלה בין כולנו נפערה תהום. יבשת לכל אחת, ממלכה אחרת, תפקחו את העיינים החברות הזאת כבר לא נהדרת, יותר בכיוון של נעדרת.
לכן המציאו את הווטצאפ שיקשר ממרחק, אני לוחצת out, המערכת מודיעה "נותקת".