לבדך

שכולם נהנים ורק אתה עצוב,
זה מדכא עוד יותר.
שאתה איתם אבל בכל זאת לא שייך,
זה צורב.
אתה מדמיין מה היה קורה אם מישהו היה מתעניין בך,
מנסה לעזור לך..
אבל לא,
יש להם אחד את השני,
ואתה גלגל חמישי.
מיותר.

אתה מנסה למצוא דרך-מוצא,
מחפש, מחפש, אבל לא מוצא.
הם ממשיכים בשלהם,
לא מתייחסים אלייך.
אתה לבד בבועה מבלבלת,
שלא עוזרת,
בזמן שהם מקשקשים,
ונותנים לך להירקב בפינה החשוכה.

זה מרגיש כאילו אתה טיפש,
דביל, נאלח.
אתה כמו תינוק קטן שלא מבין דבר,
מסתובב להם קטון בין הרגליים,
ורק מעיק,
מטיל עליהם אחריות מוזרה שכזאת,
כאילו אתה לא משלהם אבל עדיין הם צריכים עלייך לשמור,
כי בכל זאת יש בך כמה דברים חיוניים.

אין בכך עוד צורך, להישאר שם,
זועק קול עצבני.
אתה יודע שהוא עצבני כי אתה בכל זאת
ממשיך להסתובב עימם,
מקווה שיום אחד ישימו לב אלייך.
אתה מתייאש עת עת,
עד שבסוף אתה כבר לא מצפה לדבר-
לאמירה נחמדה אלייך,
לחיבוק לא-מוחשי המחמם את כתפייך, את לבך,
ובעצם- לא לשום טיפת יחס.

אתה לבד,
בחושך.
הם יחד,
באור.
ואתה מתרחק מהם,
בלי שהם ישימו לב,
הרי הם כולם שקועים בדברים אחרים,
עד שבסוף אתה נמחה לגמרי-
ורק אז הם מצטערים.