לא רוצה לחזור

נסחף שוב, יניקה שאוחזת בכוח, גוררת למצולות בלי התחשבות או אמפטיה, האפלה שמקפיאה את העורף, השערות סומרות ואני צועק שאני לא רוצה לחזור.
ההד עונה עם דממה חונקת, הכל מסביב נסוג מפחד ואני נשאר תלוי, מרחף, צף בין אשליות לרצונות.
הזרם מתערבל ואני נזרק מחלום לחלום בכוח ללא יכולת לאחוז בדבר מוצק, בדבר אמיתי, מעוור את עצמי כדי להפסיק לראות את הזוועות ומפספס את הכוכבים שמבשרים טובות ומעלים השראה, במקום אני מחובר עם שרשרת אסטרלית אל העורב שחג מסביב רעב ומרייר, בוחן הכל ושופט מרחוק, מוגן מידיים חטטניות וחצופות.
צועק שאני לא רוצה לחזור והלסת יוצאת מהמקום, השיניים מתפרקות לפרקטלים מטושטשים ואני מתעטף בדמי, צולל ונבלע אני בונה לעצמי גולם, גולם אטום ועבה לא כדי להכין אותי לעולם, אלה כדי להיקבר ולא להסתכל לו בעיניים, אותם עיניים מקפיאות ששומרות עלי כשאני ישן.
מקלף דאגה אחרי דאגה ומשאיר שובל של פצעים פתוחים כמו ספר, מפחד מאותן עיניים קפואות שיציצו וישפטו את העורב על כל הדחלילים שמהם התעלם ושכח.
פוחד לקפוא יחד עם העיניים העורב והדחלילים שמסביב, כי המוות מושך ביופיו לעומת הקיפאון הסופי הזה, שכל המוח מנוון והשמיים נופלים, קשה לעוף כשאין שמיים פתוחים להתפעל מהן.
תקוע על אי קטן חסר שמיים ושומם כמעט נטול מבקרים, רץ אחרי אורחים ומנקה אחריהם בפאניקה, מתחמק משאלות ומנעים את האוזן, אך כשהגלים מתרסקים על החוף אני עומד שם בלי לזוז, כאייל הנקלע לאורות הפנסים, מפוחד שמע אחמיר את המצב או אפחיד את הגלים והם לא יחזרו לעולם.
האי נבלע בחשכה, גוועה לליטוף מהים, אך הים משיב בבוז ומשתתק, הופך למראה וההשתקפות שלי גוססת וטובעת, גלגלי ההצלה נגמרו ממזמן, נשאר רק להביט בי מוותר ושוקע.