כשדמיון היה יותר ממילים

בין מילים צעירות של זמנים ישנים,
ומכחולי צבעים של אלפי פנינים,
הכל נראה כשדבר חלול ומוזר,
שמנסה לכסות את החיים.

משפטים עשויי טעמי מרירות,
ניסו לפרוץ חומות מחשבה.
הם ניסו לפצח, ללמד, ולפקח,
אך נראה שהכל החל לאבד תקווה.

ללא כל משמעות בעיניים,
הידיים החליקו לצדי הגוף.
מרמזות על געגועים לעבר,
והליכה איטית לכיוון הטירוף.

עוד חיוך קטן, וסיפור עצוב,
ומחשבות שהתרוצצו כסערה.
וכולם בהו המתרחש כעיוורים,
הסתכלו בשתיקה בבערה.

להבות חסרות כל מצפון,
וחרכי נייר הנעלם ברוח,
אך נראה שהאדמה לעולם לא תפסיק לרעוד,
לעולם לא תהה לחלוטין בטוח.

ככל שהזמן יעבור, איתו הדממה,
ועוד רגליים יצעדו בקצב אחיד.
ונראה שעם חלוף המילים,
הדמיון לא מפסיק להפסיד.