הכסא המתנדנד

יושב על כסא
בחדר ריק מאנשים
ושמחה.
רק תמונות מוצבות על הקיר בחדווה.
מעלות זכרונות
מתקופות יפות
שבהם הכסא שלי
היה מוקף בילדים
ובאהבה.
זכרונות של
דאגות על הילדים
עולות לי למחשבה
אפילו אליהן אני מתגעגע.

עולם שלי
שמתרוקן.
כאילו שעון החול כבר
כמעט חדל.
נשימות חרוקות
מזכירות שיממון.
געגועים לאישה
ולבית.
מכין כל יום בגדים
אולי
היום יבואו לבקר.
יאריכו לי קצת את שעון החול.

כסא מתנדנד
בלי אף אחד.
עובר על כולם
ומנדנד
אולי יצוץ אחד מילדיי.
אך אז אני נזכר
שהם כבר לא ילדים.
והם כבר לא כאן.