כבוד נורמאלי- לא משהו שיש לך

לא אכפת לך מאיך שאת מתנהגת,
את כל הזמן צועקת ושוברת,
את כל מה שהיה בנינו, את מה שאמרתי לעצמי לבנות מחדש,
ואני כמו סתומה כל פעם צועקת על עצמי,
למה אני ממשיכה לבנות את זה.

את נתפסת על קטנות, כל דבר שטותי,
את צועקת ככה סתם,
כי בשבילך זה שגרתי.

ואני לא יכולה יותר,
אולי פשוט עדיף לתת את הבמה לדמעות.
אולי הן יוכלו אותי לשנות,
לסגור יותר.
לשכנע את עצמי לוותר.

ונמאס לי מזה שאת חושבת שהכל שלך,
שאת יכולה לצוות עלנו ואנחנו, שתיקה,
את חושבת שזה ישנה משהו ביחסי עלייך?
את חושבת שזה יהפוך אותך לטובה?

אי אפשר לקבל מחמאה ממך בלי ביקורת,
ביקורת שלרוב רק הורסת ומכניע,
מורידה את כל הרצון לסוף, למטרה.

ואת אינך לומדת, רק הורסת ושוברת.

ואני רוצה את הדמעות שלי לשמור,
ולא לבזבז על כל שטות שאת אומרת,
אבל את מוציאה אותך ממני בכוח,
נהנת לראות אותי סובלת.

ולי נשבר מהשטויות,
תתבגרי כבר, תיכנסי למציאות.
לא כל מה שאת אומרת קדוש.
ואני בהחלט לא "משרתת",
אז סליחה שאני זאת לך אומרת,
אבל גברת, מצטערת,
אני מתפטרת.