ירח, כוכבים ותפוחים.

לקוראל לא היה אף אחד.
וגם עם כולם, היא הרגישה לבד.
גופה כאב ודימם כמעט כל יום,
אם לא בכתה לפני השינה,
לא הצליחה לחלום.

קוראל רצתה לקפוץ מהגג,
הרגישה שנמאס לה לנשום.
חשבה על לתלות את עצמה,
או לשתות קצת יותר מהכדורים,
אולי להרעיב את עצמה למוות,
גם ככה לא אכלה דבר חוץ מתפוחים.

ואז הוא הגיע,
רגע לפני שקוראל ויתרה לגמרי.
ידו אחזה בשלה,
והרים אותה מהרצפה.
האור חזר לקוראל לעיניים,
צבע ורדרד שטף לה את הלחיים.
עכשיו אכלה ארוחות רגילות,
ותפוחים לפעמים.

קוראל הייתה מסוחררת מאושר,
הוא היה הכל בשבילה,
באמת ובתמים המשמעות לחייה.
על לחייה זרמו רק דמעות של שמחה,
וחלומות הפסיקו להופיע לה רק כשישנה.
הוא היה בשביל קוראל הירח והכוכבים,
וראשה כמעט הגיע לעננים.

ואז הוא הלך,
ולקח איתו כל סיבה שנותרה לה לחיות.
עכשיו קוראל היא גוף ללא נשמה,
ורזתה היא יותר מכפי שהייתה.
לקוראל הכל חזר להיות חשוך,
ואולי אפילו חשוך משהיה.
אך כאשר נעלם הירח ונעלמו הכוכבים,
קוראל גם הפסיקה לאכול תפוחים.