ים של זכוכית

פעם הייתי תינוק
צף בעריסה של לבן
והימים חלפו לאיטם
כטפטוף עדין של תכלת
הוריי חיבקו ונשקו
אוהביי שיחקו ושחקו
וברוח אהבתם גלי תודעה
התנפצו על חופי חיי

אחר כך הייתי ילד
משחק עם כדור בחול
ושבועות באו ועזבו אל האופק
אל תוך הים הכחול
כל בוקר בהיר זרחתי
כל ערב כשהרדימו, שקעתי
ומחשבות תמימות כזכוכית צלולה
התנפצו על חופי חיי

פתאום נהפכתי נער
יושב מול שולחן כיתה מאפיר
והים נשקף מהחלון ואני
שואף אל גלי הספיר
המורה קוראת ואומרת
התלמידים שומעים וכותבים
וחודשים חולפים כדמעות כחולות
המתנפצות על חופי חיי

אז נהייתי מבוגר
גר ליד אמצע העיר
וביני לבין הים שעתיים
של כביש שחור מהיר
השמחה עזבה בשקט
עצב כחול כהה מילא את ליבי
כשראיתי ילד עם בלון של זכוכית
מתחת לחלון ביתי

בסוף הייתי זקן
שוקע בעריסה של לבן
והשנים חלפו לאיטן
כדליפה גסה של שחור
וכך, נסוגו החיים
כמי האוקיינוס בשפל
ובתוך מי הלילה הכחולים ושחורים
בועה עולה, לבנה
בתוכה מחשבות תמימות של זכוכית
ילדותי שנשארה אטומה

מפליגה חזרה אל חופי תודעתי
אני קורא לה לעגון לנצח
אך כשהספינה עוצרת בחוף השחור
המים מציפים אותה
אבוד בלב ים של זכוכית
שוקע לנצח בשחור
בזמן שגלים של שקרים לבנים
התנפצו על חופי חיי