מה שרצתה

היא הייתה כה יפה, עשתה רק מה שרצתה,
במשך השנים הצמיחה כנפיים, הייתה חופשיה,
כדרור חופשי התעופפה, בלי הסבר, בלי מילים,
ועכשיו אנו בוכים…

נשקתי על שפתיה החמימות פעמים רבות,
פניה היו כה יפות, כה מתוקות.
אהבתי אותה כל כך, הייתה לי חשובה יותר מכל דבר בעולם,
והיא הלכה לה לדרכה, עשתה את מה שאהבה.
את מה שרצתה.

כשאני אוחז בתמונתה, בניסיון מניעת עזיבתה,
מוחי משחרר, אומר שהיא לא תחזור יותר,
אך לולא עזבה, לא הייתה היא עצמה,
זו שמסתכנת, אוהבת, מורדת.

עכשיו אנו בוכים, בכי מר,
אך לא מתוך כעס, או חרטה
אלא מתוך אהבה כנה,

אך הדבר שליבי לא עוזב, לא נותן לי מרגוע,
שהיא לא עושה מה שהיא רוצה,
שהיא נחה על משכבה, ללא יכולת לפרוש כנפיים,
ולהתעופף כשהיא רוצה, שהיא לא תהיה מאושרת,
כמו שהיא רצתה, להיות חופשיה.