ילדה בודדה

ילדה קטנה, הילדה שאני הכי אוהבת,
הכי אוהבת פה בגן,
לא זאתי שמשחקת עם הבובה,
לא זאתי שמדברת עם הילד,
וגם לא זאתי שאוכלת עוגייה,
זאתי, זאתי ששם, בצד, אני אוהבת אותה יותר מכל,
ילדה עם שיער שחור וקצר, עם עיניי שקד של ממש,
משתמשת בעינייה להסתכלות בלבד, ואת פיה לא פוצה,
היא מבזבזת את הזמן בבהייה במגירות, בחיפוש אחר התשובה, למה אין לה חברה?
אולי הילד שמעל מגירתו רשום שם של ילד אחר, חובה עליו להתיידד איתו?
או שזה לפי רשימת שמות? שזה שנקרא אחרייך הוא נקבע להיות חברך האמיתי?
אין לה תשובה, הילדה הזאת מתוחכמת מידי, חושבת מידי, לא יודעת שהסוד האמיתי הוא להכיר, להתיידד.
אבל אני אוהבת אותה, יותר מכולם, היא חכמה,
לא חכמה בכתיבה, או בחשבון,
אבל היא חכמה, יש לה מוח מתוחכם, היא מצחיקה אותי כמו שילדים אחרים לא יכולים,
היא מציירת באופן מדהים כמו שילדים בגילה לא יודעים,
היא מיוחדת,
אבל בודדה.
אני אוהבת אותה.