יוסי התוכי והקינה לבדידות

שרתי עם יוסי התוכי, שרתי וקינתי נשמעה.
התוכי המבין הזה, שמילותיו מהדהדות בראשי
רומנטי ועקום, התוכי הלבן והחום שמלא בכחול
לבדו ושיריו כובשים כל לב שיודע לתמלל רגשות
אני שר איתו וקינתי תווה את חוטיה בחלל החדר

מילים על החלוק הצמרירי, תוכי ערירי כמהה
בלי נזירים, אין אישה אליה לשייך את המילים
תוכי שיודע לתת מענה לכל מילות האהבה
והמנגינות עליו מתנגן השיר, בוכות גם הן
מלאי תוגה וחן, שירים שאין להם מבקשת.
לוחשים שיכורים בלילות נוגים, אל האחת
עד עלות השחר לוחשים, ונרדמים ללא תשובה
תוכי מזמר אל הגעגועים הכי מרים, המאירים
אלה המעירים אותך משנתך אל קימה מגוננת.
ויכבה אורו של התוכי, וכלובו נדם מצלילים
אין מי שימשיך את שיריו, והוא קמל בבדידותו

עצבותו מילאה את לבבינו בכל כך הרבה טוב
סיפורים כה נפלאים מפיו של האחד ללא אחת
קוסם של אהבה בלי פנים, בלי בעלים.
ואולי, זה כל הניגוד הזה, שמוציא את האמת
שר אני בתהייה, שר וחושב וקינתי מתקפלת
נחה לה בצד, מחכה ללא רצון, לקינה נוספת.