יום יבוא

יום יבוא, יום יבוא
כך הם לוחשים
לילדים קטנים
שעל מיטתם שוכבים
חצי רדומים
כמעט בעננים
כך הם לוחשים
בשקט, מלטפים
מילים, שקרים.

הרי שלא יבואו עוד ימים
כעת הם יוותרו חולמים לעולמים
מכוסים שמיכה עד צווארם החמים
הוריהם בוהים, בוכים, מעכלים
את החיים שמהם נלקחים
לא מסוגלים להרים את גופות הקטנים
קורסים תחת משקל לבם התמים
הו, כן, ידעו על מה הם מדברים
רצו להבטיח לילדים שנת ישרים.

קברים, עשרות קברים
קרובים, עשרות קרובים
מאימת המוות משותקים
מצריבת האבדות דומעים
אך כעת, לכל הפחות, הם מאושרים
אותם ילדים
שבכל יום עוד ועוד מהם נלקחים
ללא ייסורים, מצפוניים וגופניים
ללא הורים שרק מכבידים
אשר בלילות מייללים, מתפללים
לעתיד טוב יותר להם, לילדים
ללא חיים שמהם מתאכזבים
ללא חיים שלעתים קרובות מידי מתאכזרים
אך גם ללא חיים שהעניקו להם את רגעיהם השמחים
רגעים שמילאו את החלל שהיו
רגעים שהתפזרו, נסדקו ונעלמו
מן העולם
יחד איתם.