יגון אנוכי

יגון אנוכי
ממלא את גופי
מכביד על נפשי,
עד שכמעט ומביא אותה לידי קריסה.
חש עצוב,
כי אנשים שונאים,
וצעירים מתים,
ויופי נגמר מהר מדי
וכך גם אותם רגעי אושר.
אני חש,
ששוב אני נכנס לעולם משלי.
עולם מלא ברחמים עצמיים וקירות המכהים את צבעם
ומתקרבים אליך יותר ויותר,
עד שקורעים את עורך
והכאב צורב
והוא אינו מרפה.
לעולם הוא לא ירפה.
ובמקום מסויים,
אני רוצה שייכאב לי,
כדי שאהיה קורבן,
מצב אותו אני מכיר מזה זמן רב.
רוצה להגיע אליהם,
אל אותם אנשים מוארים,
ולעתים נראה שהם כמעט בהישג ידי.
אולם אז מחליט אותו יגון להתערב שוב,
ואני מייצר קיר ביני לבינם.
מרגיש כל כך בודד
ורוצה לשמוח
רוצה להרגיש אותם
אבל לא נותן לעצמי,
שוקע שוב באותו יגון אנוכי.
יש אנשים ויש אותי, נשמה אבודה
שמחפשת את עצמה בכתיבה ולפעמים מצליחה אף למצוא.
רוצה להפסיק להיות רוח.
נמאס לי! נמאס לי מהבדידות הקרה המקשה עליי את שינת הלילה ואת ערנות היום!
תנו לי להיות כמו הילדים האחרים, לרוץ ולשחק איתם. כי אחרת שוב יגיע אותו יגון, וממנו קשה לי מדי לצאת.
לפחות בינתיים.
אולי…בקיץ?