חתימת שפתיים
נשארו לך עוד עשרים ואחת שעות
אתה עוד ילד עוד לא חגגת
את יום הולדת עשרים ואחת
כבר הורדת את החליפה המכוערת
למרות שהיא תואמת את העיניים שלך
אני מעדיפה אותך בחליפה ירוקה אחרת
הורדת את קליפת הפאסון והכוח
ניזהר שלא להוציא נוזל צהוב מהמוח
ריח הזיעה המוכר שלמדתי לזהות כבר
משתנה לריח ורדים וכמה זה שונה
אנשים לא יודעים
אנחנו יושבים במרפסת
זאת שהיינו משחקים בה תופסת
ה M16 שלך בבית מאחורי שני מנעולים
כי עכשיו ילד אתה בעולם של הגדולים
אנחנו עומדים קרוב קרוב
אתה מסתכל לי בעיניים
ואני מתפללת שלא הבנתי נכון
אתה מוציא מכתב ולוחש לי
רק ליתר ביטחון
יש שתיקה ארוכה ומביכה
ואז בחתימת שפתיים
אתה חותם את השיחה
אני רוצה לצעוק לך
אני אוהבת אותך
אבל הלשון נתקעת לי בגרון
כמעט כמו המשפט שלך
רק ליתר ביטחון
ואז פתאום אני נזכרת
איך לפני קצת יותר מארבעים שנה
שמעתי דפיקה בדלת
מישהי על מדים נכנסת
אני עוד לא בת עשר
אמא מסתתרת בפינה
אבא מחבק אותי חזק
הם מגניבים אחד לשני חצי מבט
ואז שמעתי את המשפט
אני מצטערת לבשר
ואז בלאק לא זוכרת יותר
רק כמה ימים אחרי
אני ראיתי את אמא בוכה
נהרות של מים
ויותר לא ראיתי בחגים
את דוד חיים
באלפיים ושש הסיוט חזר
אתה היית בן שלוש
אז אתה לא זוכר שום דבר
היינו בבית אתה ישבת על השיש
הדלקתי נר נשמה
שבורה על אח שנפל
ואתה בתמימות שאלת אותי
אם הנר הוא כדי להעלות את דוד אבנר
איך אפשר לעלות יותר גבוה מהשמיים
לא הבנתי מה אתה שואל בכלל
יותר גבוה מהשמיים
חייכתי והתחלתי לבכות
נהרות של מים
איך הכל חוזר
הכל חוזר
חזק ועוצמתי יותר
לא מוכנה לפתוח את המכתב
לא עוד מאה שנה ובטח לא עכשיו
תגובות (0)