וזה הולך ככה..

מאנשים לחיות,
עומדת צוברת סטירות,
אלה שנקראו חברות,
אלה שהיום כבר לא מדברות,
והן שומעות את עצמן,
זונות שאני מחשבת אותן..

מתוך כוונות טובות,
מתעלמת מהאמת,
שאולי בעתיד,
הכל יחזור,
להיות שלוו.

חרא.
זה רק מדרדר,
מוצאת את עצמי,
באמצע ים סוהר,
נעבקת בגלים,
שמצפים אותי,
ומקווה אולי,
שמישהו יציל אותי.

אין לי כוח,
תנו לי זמן,
לשקוע במה,
שמשאיר אותי כאן,
ספר ואיש קטן,
שישב לידי,
יבין אותי,
יותר מכולם.

אופטמיות,
זה שם המשחק,
משחק עלוב,עם שם חזק.
חזק מספיק כדי לוותר בקלות,
שיבוא יום,ונשכח מהכול,
שהן יבינו זאת היתה טעות,
שהן יבינו שאולי בכי זה סתם תירוץ,
שהן יבנו שאין על מה להלחם,
שהן יבנו שאותי,
זה לא מעניין.