פתאום היום

היום, פתאום,
הרוח קפאה ועשן מילא חצרות.

וילד אחד, הולך לו בדד,
צועד ועיניו שוב דומעות.
ובאפלה, אף החושך כבה,
לא נותר עוד ניצוץ של תקווה.
והכביש, והכביש, נותר הוא אדיש,
לקול הצופר הנשמע.

בקץ הקיצים, האירו ברקים,
נושאים עימם זעקה.
שערי השמיים, העונים לתפילות,
נסגרו, חרש, בלט.
ומעל החומה, נשמעה יללה,
והאיש דמם, לא ישוב.

אך ילד אחד, עוד הולך לו בדד,
עוד צועד ועיניו עוד דומעות.