הצלעקות שנשארו על הנפש

כשאני מסתכלת במראה אני… רואה את כל המכתבים והדברים שכתבתי ושלחתי לך, אני רואה את כל "הצלעקות" שניהיו על נפשי בעקבות כל מיקרה, אני רואה נפש שכבר לא רוצה בעצמה. אני נזכרת ורואה כל תמונה נשרפת עד אפר, כל מה שכבר נגמר חולף מול עיניי ונעלם, נמחק כל זכר שהיה ממנו בעולם, כי אני לא רוצה את זה יותר, כבר לא אכפת לי אם את אויבת או חברה. ולמה את חושבת שהכל בסדר? אני סגורה ונעולה לבד בחדר, וחושבת על הכל, ועכשיו אני גדולה ויודעת את המשמעות של הדברים, ואני רואה אותך יושבת שם ומביטה בי, מהצד עם עוד המון אנשים וכל מיני חברים, אז את מתקרבת אלי ולוחשת לי באוזן, תעלי לשם ותגידי כל מה שיש לך לומר, אז אני עולה וסומכת עליך, והרגלי רועדות ומבקשות לרדת, המחשבות רצות הלוך וחזור בתוך ראשי ואני מתחילה ומגמגמת אך אני נשארת על "הבמה" ומתעלמת מכולם לוקחת נשימה ונרגעת ומוציאה את הכל, ופתאום שותקת כי מבינה שאין לי כבר מה לומר.