הם לא רואים
איך הם לא רואים את העצב מאחורי המסכה התמימה.
איך הם לא רואים את הדמעות זולגות מעייני.
ואני שקטה שקטה, הכול מסתירה.
איך הם לא מבינים שכבר כמעט נגמרו לי הדמעות,
איך הם לא מבינים איך נוצר פה הים שלא מפסיק לזרום.
רק האושר, רק האושר נראה.
איך הם לא שמים לב לבדידות שמאחורי החברות,
איך הם לא שמים לב לחור הריק שבתוכי.
רק אני יודעת מהו עצב אמיתי.
ואולי לא, אולי כול אחד מסתיר דמעות?
אולי בכול אחד יש בדידות?
אז למה לא רואים את מה שהאחרים מסתירים?
תגובות (0)