הלכת

הלכת, הלכת ולעולם לא תחזור.
כשנשברתי, הגעתי לנקודת האל-חזור.
העולם שהתרסק, העולם שנעלם,
הכל התחיל בזמן, שבו הכל היה מושלם.

היית ילד קטן, חמוד ומתולתל,
שיחקת עם חיילים, מפלסטיק ומחמר .
גדלת מעט והיית לעלם,
אהבת לחשוב וללכת בתלם.

היית לגבר יפה וחסון,
הבאת לעולם רק שמחה וששון.
ילד שלי, הטוב מכולם,
התינוק הבוכה, שרק הגיח לעולם.

וכשהגיעה העת, הגיע הזמן,
עזבת לפתע, פתאום את הגן.
השארת מכתב, בו כתוב מה שאספר,
היה הוא באורך, של מגילת אסתר.

כתבת שהחיילים הירוקים ניצחו את הכחולים,
כתבת שהיו הם, הרבה יותר ממך חזקים.
כתבת שידעת על הסכנה, כבר ממזמן,
כתבת שלהישאר כאן היה עוד יותר מסוכן.

ברחת למדבר, ושם לחמת עוד,
אך לפתע הרגשת, שכואב לך מאוד.
נוזל חמים טיפטף, והאויב אפילו לא עיפעף.
ילד שלי, מרגיש אתה עייף?

אז לך לישון איתי, אני כבר מחכה,
אולי תדוג כאן, עוד דגי זהב עם החכה.
לא יהיו כאן מלחמות, בין האש ובין המים,
אחרי הכל ילדון, מקומך הוא בשמיים.