הכל

דבר כה נדיר אצלנו בחברה.
נאמנות היא כמעט שלא קיימת.
כל מה שאתה רוצה הוא להיות נאמן למישהו שנאמן לך,
אבל למי?
כל אדם שאני נאמן לו מאכזב אותי, מבטיח לי הבטחות שלא בטוח שהוא יקיים אותן.
מה כבר ביקשתי? שהוא יקשיב לי מתי שאני מדבר? שהוא יתעניין בשלומי? שהוא יעזור לי כשאני צריך עזרה?
מה ביקשתי? איפה אתה?!
אני מביט לך בעיניים ומאמין. מאמין לכל מילה שאתה אומר. בין אם זה שאתה תמיד תתמוך בי, או שתתן לי את הכל.
הכל? ואו, מצחיק.
זה באמת מצחיק.
אתה בקושי נותן לי משהו ששווה גרגיר אורז בארוחת ערב.
אז הכל?
אל תדבר, אל תבטיח! אל תיתן לי לחכות לך כמו אדם שמחכה לגשם בשיאו של החום.
הכל? לראות אותך בוכה ומבטיח שלא יקרה לקשר שלנו שום דבר רע, כשאתה בקושי נותן טיפת מים לצמחים שאמורים לפרוח בו, זה הכל בשבילך?
תסתכל עליי! אל תסתכל על הדברים האחרים שמעסיקים אותך, כי לחכות חצי שעה לפחות הם יכולים.
לאן אתה הולך? מה אני כלב שקשרת לעמוד בזמן שהלכת לבלות עם חברים? אני צריך לנבוח עכשיו כדי שתמשיך להתעלם מימני?
הכל? אין לך כלום. לא אותי ולא את הכבוד של עצמך. אל תביא את הכלום שלך אליי. הוא הרי כלום. כלום שעשוי מהתעלמות כמעט תמידית שלך מימני.
אל תמרח אותי במילים כמו ליטוף מרגיע, ואז תשאיר אותי מצפה לעוד. עד שאקרע את הרצועה שבה קשרת אותי ואבוא לרגלייך, לבקש עוד ליטוף.
שמביע את ההכל שהבטחת לתת.